המילה פסיכודרמה מורכבת משתי מילים יווניות:     Psyche  (נפש) ו- Drama (פעולה), כלומר: 'נפש בפעולה'. שיטת העבודה בפסיכודרמה מבוססת על פעולה דרמטית ומשחק תפקידים, באמצעותם מציג המטופל בעיות, קשיים וקונפליקטים אישיים ובין-אישיים.

מדובר בטיפול חווייתי בתהליך חשיפת עולמו הפנימי של המטופל והבנת מערכות היחסים שלו תוך שהוא נעזר בחברי הקבוצה המשחקים תפקידים בסיטואציות מחיי המטופל, בזמן עבר, הווה או עתיד.

מדובר בטיפול פרטני, זוגי או קבוצתי, בו המטופל, מביא סצינה של קונפליקט מחייו כך שהמטופל הוא הבימאי, התסריטאי והשחקן של הבעיה או הסיטואציה המגולמת בסצינה. אם בעבר המטופל נתפס כ"חולה" פסיבי השוכב על ספת הפסיכואנליזה, בפסיכודרמה- המטופל הוא שותף אקטיבי. מדובר במעבר משיטות תרפיה מילוליות לשיטות של תרפיה בפעולה, על פי העיקרון: במקום 'לדבר על' – 'פעל את'. כלומר, במקום לפתור בעיות על ידי דיבור, הבעיות מוצגות בפעולה. שיטת העבודה בפסיכודרמה, מבוססת על חילוף תפקידים, המאפשר לכל אחד להיות במהלך הדינמי, בתוך תפקידו ואף ב'נעליו' של חברו לקבוצה.

מה יש בה, בפעולה הפסיכודרמטית? היא מסייעת לעקוף את המילים, הפעולה  והמשחק מזמנת רגעים של שיכחה עצמית, מצבים בהם אנו מצויים פחות בשליטה, ובכך בעצם מאפשרת להעלות רגשות ספונטניים,  לשחרר מעט הגנות ולעמוד פחות על המשמר.

על הפסיכודמה בהרחבה-

גישת טיפול פסיכותרפי באמצעות פסיכודרמה נהגתה על ידי יעקב לוי מורנו, אבי התיאוריה והשיטה הפסיכודרמטית, שחקר את ההשפעה המרפאת של הדרמה. אשתו, זרקה מורנו, ליוותה את תהליך הלימוד והפצת הפסיכודרמה ברחבי העולם והמשיכה את דרכו של מורנו לאחר מותו בשנת 1974.

בלטנר (2000), מציין כי פסיכודרמה היא שיטה לחקירה וגילוי בעיות פסיכולוגיות וחברתיות באמצעות גילום והמחשה של האירועים הרלוונטיים בחיינו ולא רק לדבר עליהם.

מורנו (1985), בהתייחסו לפעולה הספונטנית-יצירתית אמר כי נראה תחילה שהרגשות, המחשבות, התהליכים, התנועות והמשפטים פורצים בצורה אנרכיסטית וחסרת צורה לתוך סביבה מסודרת, מודעת ומאורגנת. אבל במהלך התפתחות המחשבות והרגשות, מתברר שהכל שזור זה בזה כמו תווים ולחן, כחלק מנגינה בצוותא. חוסר הסדר הוא חיצוני בלבד. בפנים, יש כוח מניע עקבי, יכולת גמישה ודחף ליצור צורה מוגדרת.

הפעולה, היא לב-לבה של הפסיכודרמה. במקום רק לדבר 'על' הדברים', הפסיכודרמה מאמינה גם בחוויה קונקרטית של הדברים ב'כאן ועכשיו'. על פי קלרמן (1992), ההארה בפסיכודרמה מושגת על ידי פעולה כלשהי: עמידה, תזוזה, משיכה, דהיינו: שפת הפעולה. לדברי בלטנר (1973), הפסיכודרמה מעודדת יישום של הפעולה, כדי לחקור את האלמנטים הפסיכולוגיים של החוויה האנושית. דייטון (1994) אומרת, כי דרך הפעולה הפסיכודרמטית עולות על פני השטח חוויות הטמונות בתוכנו. היא מתארת את החווייה בגילוי התחושה דרך הפעולה, וגורסת כי לרוב, הפעולה הפסיכודרמטית, מעלה את התחושות כפי שהיו בתוכנו בעבר,לפני שהותקו והפכו למשהו אחר.

ארצי (1991), תלמידתו של מורנו, אומרת כי כבר בבחירת ה'גיבור' (הפרוטגוניסט), מתחילה הפעולה, שכן הבחירה של ה'גיבור', כבר מסמנת את המעבר מן החימום הקבוצתי אל החימום האישי שלו. תפקיד המנחה, לדברי ארצי, מאד חיוני בתהליך שכן הוא  משתדל להפחית במידת האפשר את חרדותיו של ה'גיבור', לעודד את הספונטניות שלו ולתת ל'גיבור' את המושכות בתחושת השליטה שלו עצמו בתהליך ובדרמה.

ל"פעולה"שותפים גם חברי הקבוצה. חלקם באופן אקטיבי בדרמה, כשייבחרו על ידי ה'גיבור' לגלם דמויות בסצנה, אחדים יהיו כפילים, אחרים יהיו צופים. אליאב נהרין, בספרו "במה במקום ספה" (נהרין, 1985), מתאר את הפסיכודרמה כמצב בו המשתתפים אינם עומדים על המשמר ובכך מתפרקים מהגנות ובאמצעות הספונטניות, מגלים את הקונפליקטים הפנימיים שלהם. הפסיכודרמה ממחישה את הקונפליקט ועוזרת למשתתף לחוות את הקונפליקט בעוצמה רבה יותר, מאשר דרך ורבלית נטו. טבעה ההתנסותי-חווייתי של הפסיכודרמה מאפשר למשתתף לפעול בו זמנית באמצעות הכרה, פעולות וביטוי ריגשי.

דייטון (1999), גורסת כי דרך פעולה דרמאטית, הפסיכודרמה מביאה אל פני השטח סיטואציות שהיו קבורות, כדי לשחרר לחצים אמוציונליים וליצור סביבה מחזיקה ומכילה דרך שיתוף, תמיכה וקבלה. בלטנר (2000), במאמרו 'ביטוי ופעולה' מדגיש כי ביטוי מילולי הוא טוב, אך עוצמתי יותר להוסיף פעולה בפסיכודרמה, אינטראקציה ותקשורת לא מילולית, כדי לתקף ולתמוך בתוכן של הקבוצה, וכך, החוויה נעשית יותר חיונית ורב מימדית.

לסיום, כל המתואר לעיל, איננו מצוי בטיפול פסיכותרפי רגיל. מהות הפסיכודרמה, היא בפעולה, המעניקה חווייה אחרת, שונה ומטלטלת, המסייעת למטופל לחוות באופן בלתי רגיל את המציאות הקיומית והפנטסטית, מבלי לחוש רגשות אשם, מבלי להיענש על מחשבות או רגשות עזים, אותם הוא מביא כסצינות לטיפול הפסיכודרמטי.

ביבליוגרפיה:

ארצי, עיניה, (1991), פסיכודרמה, סידרת מה? דע!, הוצאת דביר, תל אביב

גורביץ, ז' (2011). שיחה. תל אביב:  הוצאת בבל.

יאלום, א' (2005). טיפול קבוצתי – תיאוריה ומעשה.  ירושלים:  כנרת בית הוצאה לאור.

נהרין, אליאב, (1985), במה במקום ספה, הוצאת צ'ריקובר, תל אביב

Biegel, D.E. & Schultz, R. (1999)."Caregiving and caregiver interventions in aging and in mental illness". Family Relations, 48(4), 345-354.

Blatner,H.a (1973), Acting in: Practical applications of psychodramatic Methods. Springer

Blatner, A. (2000). Foundations of psychodrama

Corrigan, P.W. (2004). How Stigma Interferes with Mental Health Care.  American Psychologist, 59, 614-625.

Dayton, T. (1994).The Drama Within.Health communication inc

Dayton, T. (1999)Thedrama within: Psychodrama and experiential therapy.

Deerfield Beach, Florida: Health Communications, Inc.

Kellerman, P. f (1992).Focus on psychodrama.Jessicakingsley publishers

McFarlane, W.R., (2002). Multifamily groups in the treatment of severe psychiatric disorders.New York, Guilford Press.

Mishne, J. (1993). The evolution and application of clinical theory. New-York: FreePress.

Moreno, J.L. (1939). Psychodramatic Treatment of Psychoses. In J. Fox (Ed.), The Essential Moreno: Writings on Psychodrama, Group Method, and Spontaneity by J. L. Moreno (pp. 71-84). New Paltz, NY: Tusitala Publishing.

Moreno, J. l. (1985).Psychodrama ,vol.. i. Beacon house inc