קינאה- ומה עושים עם זה?

איך מתמודדים עם קינאה בזוגיות?

"עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה", שיר השירים פרק ח', פסוק ו'.

כבר 20 שנים שהם ביחד, שנים בהן הוא דואג לה, לעיתים יותר מדי, מוודא היכן היא נמצאת ועם מי, 'שאם יקרה משהו, ליתר ביטחון', היה אומר.

עם השנים הוסוותה קינאתו לה בדאגה חונקת שהעבירה אותו על דעתו והפכה מדי פעם לסצינות 'קינאה אובססיבית' כהגדרתה.

שנים רבות הם מנהלים את חייהם באופן כזה שהיא נזהרת שלא לעורר את קנאתו, וכך ביקשה לצאת לטיול נשים בלעדיו. כשהבין שרק נשים משתתפות בטיול, פירגן לה ואפילו שמח בשמחתה, חש עצמו איש העולם הגדול שיודע לפרגן.

כשחזרה מהטיול ראה ברק חדש בעיניה, התנהגותה השתנתה משהו ומפלצת הקינאה הירוקה התחילה לגדול בתוכו מבלי ששם לב לכך שהוא מזין את המפלצת בדמיונות שלא היתה להם אחיזה במציאות.

מאז חלפו החודשים והאווירה בבית הפכה בלתי נסבלת. "או שתעשה משהו עם הקינאה האובססיבית שלך, או שאנחנו מתגרשים" אזרה אומץ והציבה לו תנאי.

אי־אפשר לפתח קשר זוגי יציב על בסיס מחויבות אישית ורגשית עמוקה ללא אמון הדדי. מערכת יחסים טובה אמורה לעבור משלב 'ההתאהבות', המאופיין בהתרגשות ובעוררות פיזיולוגית ומינית גבוהה לאהבה מבוססת חברות, המאופיינת בדאגה לאחר, באמון בסיסי, באמינות ובנאמנות, אומרים שקד, מעוז ורביב.

טולסטוי מתאר ב'סוניטת קרויצר' את הבעל שרצח את אשתו בגלל בגידה דמיונית, שלא התרחשה כלל, אלא בדמיונו של הבעל.

רגש הקנאה ( יש קינאה לאחר ויש קינאה באחר) הוא רגש לגיטימי ככל הרגשות שאנו חווים. הבעיה היא שלימדו אותנו משחר ילדותינו, שקינאה באחר זה דבר רע ואנו לא ממש יודעים כיצד להתמודד עם הרגש הזה שלא קיבלנו לגיטימציה לחוש אותו.

לכן, כשאתם רואים ילד מקנא באחיו למשל, אפשר להגיב אחרת ובמקום לומר 'לא יפה לקנא באחיך', לתת מקום לרגש הקינאה, לומר משהו כמו 'אולי אתה קצת מקנא באחיך?', כך שהילד (וגם ההורה) יבין שזה בסדר לקנא.

מה עושים?

קודם כל מזהים.

מזהים את הקינאה, מבינים שזה בסדר להרגיש כך, כמו שאני מרגישה שמחה ועצב, ככה אני מרגישה קינאה.

אפשר לנסות להביט על הקינאה מהצד האחר או להכנס לנעליים של מושא הקינאה. ואפשר גם לנסות טקטיקה אחרת: 'לצאת' לרגע מעצמי, ולקנא ב'עצמי'.

פורסם במדור ״תורת היחסים״, (מצורף קישור- בעמוד 20)-קינאה