לתיאור המחלה, אפתח בדברי פטרישיה דיגן, פסיכולוגית וחוקרת אמריקנית מתמודדת בעצמה עם מחלת הסכיזופרניה.

לדבריה, תיוגה כחולת נפש  על ידי אנשי מקצוע, פסיכיאטרים, מחץ את חלומה. הפסיכיאטר ראה בה את המחלה, ולא את האדם. לדבריה, בעקבות תיוגם כסכיזופרניים, ספר חייהם נחתם, עתידם נכתב, כאשר מטרות וחלומות שהיו בה, ובחולים בסכיזופרניה, נותרו פנטזיה: "כשהעתיד סגור, ההווה מאבד כיוון".

האבחנה כסכיזופרנית "צבעה"  גם בתפיסתה ובחווייתה את הכל בצבעי המחלה. גם היא, כחוקרים אחרים, מתארת את הבידוד החברתי ואת תחושת הכישלון, הניתוק והניכור, העוטפים את החולה.

לוי, (אוחזר אפריל 2016), מתאר את הסכיזופרניה כהפרעה נפשית מרכזית הגורמת לסימפטומים אשר עלולים לשבש תחומים רבים בחייהם של בני אדם, בעבודה ובחיי החברה. חלק מהסימפטומים מקשים על האדם לדעת מה אמיתי ומה לא. אדם אחד מתוך כל מאה (1%), לערך, מפתח הפרעה זו בשלב כלשהו בחייו. בכל תרבות, בכל קבוצה אתנית ובכל רמת הכנסה. קיימים מספר סוגי סכיזופרניה: פרנואידית, בלתי מאורגנת, קטטונית, בלתי מאובחנת.

סכיזופרניה תתפתח לרוב בגיל ההתבגרות או הבגרות הצעירה, בערך בגילאי 16 עד 30. אנשים שונים בתדירות הסימפטומים שלהם, בחומרתם ובמידה שההפרעה משבשת את חייהם.

קיימים מחקרים בהם ניתן לזהות את הקשר שבין התפיסה הרווחת, ביחס לגורמים האטיולוגיים למחלה,לבין יחס הגורמים המטפלים והחוקרים למשפחה.  בעבר חשבו כי מחלת הנפש היא תוצר של יחסים לא בריאים במסגרת המשפחה, ולפיכך העמדה הטיפולית דגלה בניתוק החולה ממשפחתו ושימת דגש על הקשר בין החולה למטפל (Mishne1993). לאחר מכן החלו לחקור את חשיבות הקשר שבין החולה למשפחתו (McFarlane, 2002), כשהטענה המרכזית ייחסה את מחלת הסכיזופרניה לקשר שבין הילד ואמו בשלבי החיים המוקדמים, בתואנה  כי האמהות הן אלה שגרמו למחלה בהיותן קרות, שתלטניות ואטומות לצרכי ילדיהן (Biegel et al., 1995; Rubin et al., 1998 quoted from Biegel and Schulz,1999 ). עם התפתחות התחום הפסיכו -פרמקולוגי, התפתחות התנועה לפסיכיאטריה קהילתית בשנות השישים, שחרטה על דיגלה סגירת בתי חולים פסיכיאטריים ופיתוח שירותים לחולים בקהילה, השתנתה התפיסה של הפרעות נפשיות: מחקרים שנעשו בשנים האחרונות (McFarlane, 2002 ) מעלים כי פריצת מחלות נפש קשות מושפעת מגורמים ביולוגיים,מצביים, ופסיכו-חברתיים בסביבת החולה.

לדברי אליצור (1996), סכיזופרניה מוגדרת כהפרעה נפשית שבה מופיעה פגיעה הולכת ונמשכת בתפקודים השונים של האדם – הקוגניטיבי, הרגשי, החברתי והאינטימי. זו מחלה הפוגעת ברבדים התוך-אישיים והבין-אישיים, ומביאה להתדרדרות קשה באישיות. שוורצמן(2007),מציין כי בין התסמינים המלווים את המחלה ניתן למצוא תסמינים "חיוביים", כגון מחשבות שווא, והתסמינים השליליים מבטאים את האופי הניווני של הסכיזופרניה, ומתבטאים בתופעות שונות, כגון דלות של החשיבה והתבטאות בדיבור, אובדן היכולת להגיב רגשית, התדלדלות של כישורים חברתיים והסתגרות מפני בני אדם.רודניק ואחרים (1998), גורסים כי הלוקה בסכיזופרניה מאבד שליטה על גופו ועל תנועתו, ובכך הוא מאבד אמצעי חשוב להבעת עצמו ורגשותיו. אצל מטופלים רבים ניתן לצפות בעיכוב מוטורי ניכר עד כדי חוסר תנועה ודיבור ספונטניים.

עפ"י  DSM, אבחנה לסכיזופרניה-הסימפטומים מתקיימים למעלה מחצי שנה, כאשר למשך חודש לפחות, מופיעים שניים או יותר מהסימפטומים הבאים –

הופעת דלוזיות – מחשבות שווא, אמונות או רעיונות ללא בסיס מציאותי. דלוזיות נפוצות הן דלוזיות רדיפה, הופעת הלוצינציות – תפיסה חושית בהיעדר גירוי ממשי כשמיעת קולות, ראיית חזיונות וכדומה, דיבור לא קוהרנטי, התנהגות בלתי מאורגנת או קטטונית, הופעת סימפטומים שליליים – השטחה רגשית, תכני דיבור דלים או אובדן יוזמה ורצייה.

לאחר פרוץ הסימפטומים ניכרת פגיעה תפקודית בתחום התעסוקתי, הבין אישי או בטיפול העצמי.

כמו כן, הסימפטומים אינם מוסברים טוב יותר על ידי הפרעה נפשית או התפתחותית אחרת, מצב רפואי או שימוש בחומרים כסמים או תרופות.

דרך מקובלת נוספת להתבוננות בסימפטומים הסכיזופרניים היא חלוקה לסימפטומים חיוביים ושליליים: סימפטומים חיוביים הם חריגות פתולוגיות מההתנהגות הנורמטיבית, כדלוזיות, הלוצינציות, הפרעות חשיבה והפרעות בדיבור. סימפטומים שליליים הם היעדר פתולוגי של התנהגויות נורמטיביות כדיבור דל, אפקט שטוח, חוסר יוזמה ורצייה חברתית.

הגורמים לסכיזופרניה– אנשי המקצוע רואים את הגורמים הביולוגיים כמשמעותיים ביותר בעוד שגורמים נוספים משפיעים בעיקר על מהלך המחלה, עוצמתה והיכולת התפקודית הנשמרת.    הסבר ביולוגי: ממצאים גנטיים, ביוכימיים ונוירולוגיים נמצאו כקשורים בסכיזופרניה. גורמים גנטיים – תורשה גנטית נמצאה כבעלת השפעה רבה על הסיכון ללקות בסכיזופרניה. במחקרים שנערכו במשפחות בהן אחד או יותר מבני המשפחה לוקים בסכיזופרניה נמצא כי הסיכון ללקות במחלה גדל, ככל שגדלה הקרבה אל בן המשפחה הסובל מסכיזופרניה (סיכויו  של ילד לפתח סכיזופרניה כאשר אחד מהוריו לוקה במחלה הוא 12% ו-40% כאשר שני ההורים סובלים ממנה).  גורמים ביוכימיים – הסבר מרכזי לסכיזופרניה הוא המצאות עודף דופמין במוח, כאשר עודף הדופמין מקושר להופעתם של סימפטומים דלוזיוניים והלוצינטוריים. גורמים ביוכימיים נוספים בעלי השפעה הם חוסר בנוראפינפארין המקושר לאנהדוניה והשטחת האפקט ורמות סרוטונין גבוהות יתר על המידה.  כמו כן, נמצאו אצל חולים סכיזופרניים רמות בלתי תקינות של גלוטמטואצטילכולין. גורמים נוירולוגים – חולים סכיזופרניים מאופיינים בפעילות יתר בקליפת המוח ובמערכת הלימבית, חדרי מוח מוגדלים, אובדן נפח המוח וא-סימטרייה באזורי מוח שונים.

הפאסיביות וחוסר ההנעה בקרב חולים בסכיזופרניה, לדברי דיגן (Deegan, 1996), אינם בהכרח סימפטומים שליליים של מחלת-הנפש עצמה, אלא חוסר-אונים נרכש כתוצאה מתיוגם ע"י החברה כסכיזופרניים, בנוסף לכישלונות שהחולים חווים, הם מגיעים לאבדן האמונה העצמית, לייאוש עמוק ולוויתור על רצונותיהם וחלומותיהם. מחקרים נוספים שבדקו את השפעת הסטיגמה החברתית על היחס לאנשים המתמודדים עם פגיעה נפשית (Corrigan, 2004; Link, Struening, Rahav, Phelan &Nuttbrock, 1997; Wahl, 1999), הראו כי הסטיגמה מתקיימת בכל רובדי החברה: סטיגמה בקרב אנשי מקצוע במוסדות ציבור,  בתקשורת ובציבור הרחב, ואף סטיגמה בקרב משפחות המתמודדים. השלכות הסטיגמה החברתית על המתמודדים מובילות בין היתר לאי-פנייה לטיפול, לבידוד חברתי, לפגיעה בדימוי העצמי וביכולת להשתלב בתחומי החיים השונים, לאפליה חברתית וניצול, ולהקצאת משאבים בלתי הוגנת המובילה לירידה בסיכויי השיקום. כתוצאה מהסטיגמות הסובבות את החולה, הוא  מאמץ  אותן ביחס לעצמו,סטיגמות המעוררת בו חוסר תקווה ודימוי עצמי נמוך וכחסר יכולות.

ההתמודדות עם סכיזופרניה כרוכה, בין היתר, בהזיות ובמחשבות שווא המערערות את תחושת המציאות ויוצרות חוויה של כאוס, איבוד גבולות האגו ולצד זאת, חוויה של בדידות וחוסר נראות. לאלו נוספים דיכאון משני, ו"סימפטומים שליליים" של המחלה: נסיגה או צמצום באפקט המתבטא בריקנות רגשית, צמצום בתקשורת המילולית וקושי לארגן את המחשבות, אנהדוניהואפאתיה (אליצור, טיאנו, מוניץ ונוימן, 2000). כל זאת, לצד  תחושות של עייפות וחולשה, עצבות, מועקה, אובדן הנאה, ביקורת ושנאה עצמית, תחושת חוסר ערך, ייאוש תהומי, חוסר אונים וחוסר תקווה, תחושת ריקנות וחוסר משמעות, וכן מחשבות אובדניות (DSM IV: American Psychiatric Association, 2000).

ביבליוגרפיה:

אליצור, א'.הפרעות נפשיות פסיכוטיות, בתוך: אליצור אבנר, שמואל טיאנו, חנן מוניץ ומיכה נוימן (1996), פרקים נבחרים בפסיכיאטריה, תל אביב: הוצאת פפירוס, עמ' 139-138

גורביץ, ז' (2011). שיחה.תלאביב:  הוצאת בבל.

 

לוי-פרנק, א'. מהי סכיזופרניה. אוחזר אפריל 2016. קישור לכתבה

רודניק, א'. מילבואר, א' (1998), טיפול בתנועה: סיוע לשיחות עם חולה הלוקה בסכיזופרניה, בתנועה: כתב עת למדעי החינוך הגופני והספורט, כרך ד', חוברת 3, מאי

שורצמן, א' (2007), הצ'יף שומע קולות ומזריע את שדות התירס, בתוך: רופא לבן אלים שחורים, תל-אביב: הוצאת אריה ניר, עמ' 112-110

Biegel, D.E. & Schultz, R. (1999)."Caregiving and caregiver interventions in aging and in mental illness". Family Relations, 48(4), 345-354.

Corrigan, P.W. (2004). How Stigma Interferes with Mental Health Care.  American Psychologist, 59, 614-625.

Deegan, P.E. (2004). Rethinking Rehabilitation: Freedom.Study of Current Rehabilitation, 121(12), 5–10.s.

Mishne, J. (1993). The evolution and application of clinical theory. New-York: FreePress.

Nick, Kanas M.D (1987) , MD, "Group Therapy and Schizophrenia", [Electronic version], The Western Journal of Medicine ,San Francisco, from: http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC1025818/?page=1

Patricia DeeganRetrievedapril, 15, 2016, from   – https://www.youtube.com/watch?v=4NtUcGpyiCQ