"האם יש מקום לשיפוטיות בחדר הטיפולים?" ההרצאה הועברה על ידי אמיתי מגד, מטפל זוגי ומשפחתי מוסמך, תלמידו של איבן בוזורמני-נאז' ז"ל.

בהרצאתו, הפתיע מגד את הנוכחים כאשר הכריז כי חדר הטיפולים אינו חייב להיות מרחב בטוח ומקבל, ויתרה מכך הוסיף, כי לעיתים לעימות המטופל עם מעשיו יש כוח מרפא בטיפול.

מגד עסק בשאלה מה קורה כשמטפל יוצא מהתפיסה שהוא אמור להיות תמיד נייטרלי מול מטופליו ובמקום זאת מתחיל לעמת אותם עם המידה שבה הם נוהגים ביושרה, באותנטיות ובכבוד עם בני זוגם ומשפחתם. לטענתו, מטופלים, לעיתים קרובות, יוצרים פריצות דרך משמעותיות בטיפול דווקא כשהמטפל מתעמת איתם ומציג בפניהם דרישה בלתי מתפשרת להביא ליחסים שלהם בגרות, אחריות והגינות. מגד הדגיש כי החשיבות של אתיקה בתוך מערכות יחסים היא שמנחה את עבודתו.

מגד הציג שני מונחים עיקריים עליהם מתבססת הפסיכותרפיה המערכתית: מובחנות וראויות. בהרצאתו התמקד מגד בראויות.

ראויות
להרגיש ראוי הינו מתן אישור פנימי לקבלת שפע והנאה, הנובע מערך עצמי המבוסס על פעולה שיש בה יושרה, דיאלוג, ראיית צרכי האחר, נתינה וביטוי עצמי אותנטי. הראויות היא אישור הנובע מתוך האדם עצמו. מגד הדגים בהרצאתו כיצד הראויות באה לידי ביטוי בהקשר המשפחתי בעזרת הורים שבעקבות בגידה בזוגיות אינם מרגישים ראויים להיות סמכותיים כלפי ילדם ולשים לו גבולות. כתוצאה מכך הורים אלה מתקשים לתקשר עם בנם המתבגר.

מגד גורס כי קיימות שלוש עמדות פנימיות:

לא מגיע לי: אנשים קורבניים שעסוקים רוב הזמן בלרצות את סביבתם. אנשים אלה חיים בתחושה כי הם אינם ראויים לכלום וכך הם גם מתנהגים.

מגיע לי: אנשים כוחניים המפעילים מניפולציות, גם הם סובלים מתחושת קורבנות. אנשים אלה חיים בתחושה שמגיע להם, שהעולם חייב להם פיצוי כי החסיר מהם דבר מה.

אני ראוי: אנשים בעלי ערך עצמי המסוגלים לראיית העצמי וראיית האחר. אנשים אלה חיים בתחושה שהם ראויים ושיש להם מה לתרום לסביבתם.

מגד הדגים את ההבדל בין עמדה פנימית המאופיינת בתחושת "מגיע לי" לבין עמדה פנימית המאופיינת בתחושת "אני ראוי"; אנשים המאופיינים בשתי עמדות שונות אלה יכולים לעשות את אותה הפעולה בעקבות מניעים שונים בתכלית. לדוגמא: שני אנשים שונים יכולים להגיע למנהל שלהם ולבקש העלאה. הבקשות יראו זהות מבחוץ אך הן נשענות על עמדה פנימית שונה לחלוטין. אדם המגיע מעמדה פנימית של "מגיע לי" מבקש העלאה מכיוון שנעשה לו עוול (יכולות להיות סיבות שונות לתחושת העוול כגון עובד אחר קיבל העלאה וכדומה), לעומתו אדם המגיע מעמדה פנימית של "אני ראוי" מבקש העלאה בגלל שלתחושתו הוא תרם וזכה בהעלאה בכבוד.

לדברי מגד, החידוש של נאז' בנושא של "ראויות" הוא בהפרדה בין הרמה האתית המציאותית לרמה הרגשית אישית. הרמה האתית היא רמה אובייקטיבית וניתן לראותה במציאות – האם אנשים תורמים או לא? האם הם רואים את האחר או לא? לעומתה הרמה הרגשית מתבססת על החוויה האישית של המטופל שמקורה בילדותו.

מה מוביל לתחושת ראויות?
נתינה, הענקה, אחריות וראיית צרכי האחר, הם שיכולים להוביל לזכאות ועימה לעמדה של ראויות ברמה האתית. כאשר האדם מגיע מעמדה של ראויות, הוא לא רק ראוי לקבל אלא גם ראוי להעניק. הוא בוחר לתת וליהנות הן מהנתינה והן מהקבלה.

פסיכותרפיה מערכתית מבוססת "ראויות" מתחילה בראיית הפוטנציאל המלא של המטופל והמשפחה, ומשם פונה להסרת המחסומים העומדים בדרכם לממש פוטנציאל זה. הפסיכותרפיה המערכתית מתבססת על האמונה כי למטופל יש אפשרות לממש את הפוטנציאל המלא שלו בעולם.

מתוך כך עיצב מגד את תפיסתו כי מטפלים צריכים להיות ביקורתיים כלפי מטופליהם, לדבר איתם ברמה האתית ובכך להראות להם שאכפת להם ולדרבן אותם להגיע למלוא הפוטנציאל.

מגד מאמין כי על המטפל להצביע על המקומות בהם המטופל מתעלם מהצרכים שלו, מקומות בהם הוא מנסה לקבל משהו שאינו מגיע לו מהסביבה, על מנת ליצור מודעות עצמית לכך ותחושה של צורך בשינוי. המטפל לא מחפש את הפתרון, אלא אמור לשלוח את המטופל הביתה עם תחושה של חוסר שביעות רצון מהמצב כדי שהוא עצמו יאלץ לחפש פתרון אחר.

מגד מסיים את הרצאתו באפשרות לתיקון שהטיפול מציע. לפי נאז', לעיתים המטופל מגיע לנקודה בה הוא יכול להרגיש כי הוא ראוי. זה קורה כאשר המטופל מוכן לראות את ההורים שלו בהקשר המציאותי הנכון. המטופל צריך ללמוד לומר כי ההורה שלו פגע בו או טעה במעשיו, רק כשהמטופל רואה את זה ויכול לומר את זה, הוא מוכן לשחרר את עצמו ולהבין שהאשמה היא לא בו. לאחר השלב הזה יוכל להגיע גם שלב של "זיכוי ההורים" כי המטופל יוכל להבין גם את הוריו ואת הקשיים שהם חוו במהלך חייהם.