פרידה ושכול

יש קשר בין מוות של אדם אהוב לבין גירושין, או פיטורין מעבודה? מה עובר עלינו כשאנו חווים אבדן? מה קורה כשיש קושי להתגבר על האבדן? מחקרים מוכיחים כי טיפול קבוצתי קצר מועד, מסייע לעבד את האבדן ולהתגבר על המשבר. לפרטים והצטרפות לטיפול קבוצתי או פרטני לחצו כאן

כל אחת ואחד מאיתנו, במוקדם או במאוחר, יאבד מישהו. זה טבעו של עולם. מות אם או אב, הם חלק עצוב וכואב מהחיים. פעמים רבות, מות של אדם אהוב מגיע בהפתעה. גם אם היה חולה, גם אם הגיע לגיל מופלג. המוות, כמעט תמיד, תופס אותנו כשאנו לא מוכנים.

מה עובר על אדם שאיבד מישהו קרוב? הפסיכיאטרית קובלר-רוס, פיתחה את מודל חמשת שלבי האבל עבור אנשים החולים במחלה סופנית, או אנשים שאיבדו אדם יקר. בהמשך, המודל הותאם לכל חווייה של אבדן קשה כמו: פרידה, גירושין, פיטורין מעבודה ועוד. לדברי רוס, לא כל אחד עובר את כל השלבים הללו, ולא בהכרח בסדר הזה. האבל הוא תהליך הדורש זמן, ולכל אדם הקצב שלו, עד לעיבוד האבל ולהשלמה עם האבדן.

• שלב ראשון: הכחשה. אנחנו מסרבים להאמין כי האדם היקר לנו מת. קשה לנו לקבל את הידיעה הבלתי נתפסת. לדברי רוב, מדובר במנגנון הגנה זמני שאנו זקוקים לו כי קשה לנו לקבל ידיעה קשה זו. מנגנון ההגנה של הכחשת הידיעה, מאפשר לנו לקחת מעין פסק זמן להתארגן ולגייס כוחות, ובהדרגה לעבור למנגנוני הגנה מסתגלים יותר. אמירות כמו: אני בסדר גמור', או 'זה לא נכון', מאד אופייניות לשלב הראשון של הכחשת הידיעה על מות אהוב.
• שלב שני: כעס. השימוש בהכחשה כמנגנון הגנה לא מתאפשר לאורך זמן, ובמקום ההכחשה באים לידי ביטוי רגשות של כעס, שנאה ואפילו קינאה אומרת רוס. מרבית הפעמים, הכעס מופנה החוצה כלפי הסובבים אותנו. דרושה סביבה תומכת, הכלה וקבלה של הזעם, ככדי לסייע לאדם המתמודד עם אבדן. כשאין סביבה תומכת, אנו עלולים לחוות בדידות גדולה.

• שלב שלישי: מיקוח. שלב זה אופייני לחולים במחלה סופנית, ולא תמיד מתקיים בתהליך של אבל: בניסיון לדחות את הקץ הבלתי נמנע, החולה מנסה להתמקח, מילים כמו: 'רק עוד כמה שנים' או 'אני אעשה הכל', ייאמרו בתמורה לדחיית גזר הדין.

• שלב רביעי: דכדוך. בשלב זה, המתאבל חש תחושות חזקות של אבדן, רגשות אשמה אולי על הישארותו בחיים, לעיתים עולות תחושות של בושה, כישלון, תחושת החמצה ומחשבות עגומות על העתיד. תחושת הדיכאון מהווה עיבוד רגשי חשוב של המצב, ועיבוד נכון יוביל להשלמה עם המוות וקבלה. בשלב זה קשה לעודד או להרגיע את המתאבל, אך ניתן לסייע לו ולתמוך בו מתוך הקשבה והכלה. בשלב זה עשויים להופיע משפטים כמו 'הוא מת, גם אני אמות, אין בשביל מה לחיות'.

• שלב חמישי: קבלה והשלמה. שלב זה יופיע רק לאחר שהצלחנו לעבור את השלבים הקודמים, בסביבה תומכת. כאשר אנו מוותרים על המאבק, על המשא ומתן והתחשבנות עם העבר ומסוגלים לבטא מגוון רגשות. מתחילים להשלים עם סופיות החיים, לעיתים אנו עשויים להתכנס לתוך עצמנו כאשר אנו חשים מרוקנים מאנרגיות ומרגשות הכאב ועשויים לחוות תשישות. השלמה עם המוות מאפשרת להשלים את תהליך הפרידה ורובנו נגיע לשלב זה. חשוב להבחין בין ייאוש וכניעה, אומרת רוס, לבין קבלה והשלמה.

אין הכרח שכל אדם שאיבד אדם אהוב יעבור את כל השלבים ורובנו נעבד את האבדן ונשלים איתו בעזרת סביבה תומכת.

החוקרים קלאס וסילברמן פיתחו את מושג 'הפנמת דמות הנפטר' כחלק מעבודת האבל. זהו מודל אלטרנטיבי המבוסס על קשר מתמשך של האבל עם הנפטר. במודלים תיאורטיים קודמים כמו של פרויד, קשר מתמשך לנפטר נחשב כסימפטום של בעיה פסיכולוגית, או אבל בלתי פתור: הקשר נתפס כניסיון לשמר את מערכת היחסים ולא להכיר במציאות הכואבת- מות האדם האהוב.

על פי סילברמן וקלאס, הקשר ממשיך להתקיים גם כשאחד השותפים לו נעדר. האדם השכול בונה ייצוג פנימי של הנפטר, לדברי החוקרים זהו חלק נורמלי מתהליך האבל. "המוות מסיים חיים, אך אינו מסיים מערכות יחסים." (אנדרסון רוברט).  האדם השכול זוכר את האדם שנפטר, מרגיש בנוכחותו, חולם עליו, מדבר איתו. אין מדובר ב'לחיות את העבר' אלא הכרה בכך שיחסים וקשרים שנוצרו בעבר, יכולים להשפיע על הווה והעתיד שלנו. לדבריהם, תהליך האבל אינו מסתיים וישנן דרכים שונות שהקשר משפיע על האבל לכל ימי חייו.